בסוף שנות ה-50 החלה המדינה לתכנן את תהליך העיור של הקהילה הבדואית בנגב. באמצעות ריכוז הבדואים באזורים עירוניים צפופים ותחומים ניסתה המדינה להגביר את שליטתה על הקהילה, למנוע את צמיחתם של הכפרים הבלתי מוכרים ולחסוך בהוצאות על עלות תשתיות והקמת ישובים. בשנת 1966, עם סיום הממשל הצבאי, תהליך העיור יצא אל הדרך. המדינה הקימה שבע עיירות בדואיות, רובן בתוך אזור הסִיָאג׳ (האזור בו רוכזה הקהילה הבדואית במהלך שנות ה-50 תחת ממשל צבאי), כשהיא מבטיחה לתושבים שירותים מודרניים בתמורה להתיישבות מאורגנת בחלקות עירוניות.

העיירה הראשונה, תַל אַס-סַבַּעּ (תל שבע), הוקמה בשנת 1969, ועד שנות ה-90 הוקמו שש עיירות נוספות. כל שש העיירות הבדואיות והעיר רַהַט מאופיינות בקיפוח מצד השלטונות, אבטלה גבוהה, פשע, מתחים חברתיים ומחסור בשירותים. עד אמצע שנות ה-90 התרכזה המדיניות הישראלית כלפי הקהילה הבדואית במאמץ לרכז את כל האוכלוסייה בשבעת היישובים הללו. תהליך זה נעשה ללא התחשבות באורח החיים הבדואי המסורתי המבוסס על חקלאות וחיים בקהילות כפריות.

כיום מתגוררים כ-155,000 איש בעיירות ובעיר רַהַט, המהווים יותר משני שליש מהקהילה הבדואית בנגב. על פי הדירוג האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדורגים כל שבעת היישובים הללו באשכול הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר בישראל.