Negev Coexistence Forum for Civil Equality
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
منتدى التعايش السلمي في النقب من أجل المساواة المدنية
מאמר דעה לכבוד היום למיגור העוני בכנסת: מתוך 20 תינוקות בדואים שנולדו היום בנגב, 14 יהיו עניים // חיה נח
26.02.2018
המדיניות הממשלתית משמרת את מעגל העוני של הבדואים בנגב. הכספים של תוכניות החומש לא מגיעים לציבור אלא בעיקר לעוד גופי אכיפה שרק מחריפים את הקרע בין המדינה לאזרחיה.
ישראל היא הענייה מבין 35 מדינות ה OECD לשנת 2016, כך על פי דו"ח הביטוח הלאומי על ממדי העוני והפערים החברתיים שפורסם בסוף 2017. אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו מתהדר בישראל כמדינת הייטק וסייבר. יצירת תדמית מצליחנית שכזו מאיינת את הצורך להתמודד עם המציאות העגומה: 1,809,200 אנשים בישראל חיים בעוני.
תחולת העוני מכלל האוכלוסיה היא 18.6%, כלומר, חלק נכבד מאזרחי ישראל אינם נהנים מפירות ההייטק. 463,300 משפחות, בהם 842,300 ילדים, חיים מתחת לקו העוני, בעיקר מקבוצות מוחלשות כמו מיעוטים, יוצאי אתיופיה, קשישים ואחרים. על זה כנראה עדיף שלא לדבר, נודף מזה ריח של כישלון. אם אמנם מטפלת הממשלה בנושא העוני הרי שאיננה מצליחה לפתור את הבעיה.
אבל הכישלון שאליו אתייחס כאן הוא אפילו גדול יותר. לראשונה השנה אפשר לנו דו"ח ביטוח לאומי הצצה למצבה הכלכלי של האוכלוסייה הבדואית של הנגב, שנדגמה באופן מובחן. אנו מגלים כי תחולת העוני בקרב הבדואים בנגב מגיעה לשיעור של 58%, למעלה מפי שלושה משיעור העוני הכללי. תחולת העוני בקרב הילדים הבדואים מגיעה ל- 70%, כלומר שמתוך 250,000 נפש למעלה מ-100,00 ילדים הם עניים. מתוך 20 התינוקות שנולדו היום, 14 נידונו לחיות בעוני, כאשר העצוב מכל הוא, שהסיבה לכך היא לא שנאה, אלא חוסר עניין.
כלל לא בטוח שראש הממשלה רואה את האוכלוסייה הזו, וכלל לא בטוח שהוא מודע לכך שמדובר בשליש מתושבי הנגב, שגורלם כרוך באופן אינהרנטי בגורלו. מה יהיה על תושבי הנגב, אם קבוצה כה גדולה אינה מצליחה להוציא את יומה, וילדיה הולכים לישון על בטן ריקה?
המחסור בשרותי-בריאות בכפרים והנגישות הדלה אליהם, באים לידי ביטוי בתמותת תינוקות העולה על פי שלושה מזו של האוכלוסיה היהודית. המחסור בעשרות גני-ילדים, לפי ועדת החינוך של הכנסת, בהם אמורים היו ללמוד כאלפיים פעוטות, והנשירה הגדולה ממערכת החינוך הרעועה ממילא, לא מעניקה לבדואים תושבי הנגב אופק ועתיד.
נגזרת מכך כמובן גם שאלת הדיור, שהגיע בכפרים והעיירות הבדואיים לממדים של משבר הומניטרי ממש. רבים מקרב הבדואים בנגב זו מתגוררים בצריפים, על כל המשתמע מכך, בשל מחדל ממשלתי ארוך שנים של הזנחת נושא ההכרה בכפרים. גם בישובים שהמדינה הכירה בהם בשני העשורים האחרונים, לא ניתן לקבל היתרי בניה, וגם לא נותרה קרקע לבנות בה. היכן נגזר, אם כן, על התושבים להתגורר?
המדיניות הממשלתית מביאה להריסה של מאות בתי מגורים בשנה, ומותירה אלפי אנשים ללא תחליף או קורת גג. אותם אומללים נאלצים, תחת מאמץ כלכלי אדיר, לבנות מבנה חלופי, אחרת יוותרו תחת כיפת השמיים. אין כמעט בית בדואי בנגב, שלא חווה הריסה, על השלכותיה הכלכליות, המשפטיות והנפשיות.
בראשון לפברואר השנה, נכנסו אנשי יחידת יואב- כוח משטרתי מיוחד לאכיפת דיני תכנון ובניה, שהיהודים לא נתקלים בהם כי הם "מטפלים" רק בבדואים- אל הכפר המוכר אום-בטין, הסמוך לעומר, וליוו חלוקת צווי הריסה בכפר. למרות שהכפר מוכר כבר למעלה מעשור, לא ניתן לקבל בו היתרי בניה. לכן, כל הבניה בכפר בלתי חוקית וצווי ההריסה מחולקים למרות שאין פתרונות דיור אלטרנטיביים.
כוחות יחידת יואב הביאו לסבחה, אישה בת 70 המתגוררת בגפה, צו הריסה לביתה בו היא מתגוררת מזה עשרות בשנים, כיוון שערכה בו שיפוצים לקראת החורף. בחלק אחר בכפר, הכוחות שברו את החלונות ופרצו לביתו של ואליד, תושבי הכפר ואב ל-16 ילדים. ואליד איים שיצית את עצמו והכוחות נסוגו. בשני המקרים הצו יבוצע במוקדם או במאוחר, ואז יאלצו סבחה וואליד לבנות את ביתם מחדש. לשם כך יצטרכו לקחת הלוואה מכל מי שהם מכירים ומוכן להלוות להם כסף, או להסתפק במבנה רעוע אפילו יותר מהרגיל.
הטיפול של המדינה באוכלוסייה הבדואית מתבטא בתכניות חומש אשר אינן מחלחלות אל הציבור ומערך אדיר של גורמי אכיפה התורמים בעיקר להחרפת הקרע. ובסופו של יום, איש לא יגיע אל המשפחה החרדה לדבר עמה על הטראומה שעברה עליה ועל ילדיה, איש לא ידאג לה לדיור חלופי ואיש לא יטפל בעוניה. כך יימשך מחול העוני המתמיד וההרסני, כך מטפלת מדינת הסייבר באוכלוסייה הענייה ביותר שלה ובעניים בכלל.
חיה נח, מנכ"ל פורום דו-קיום בנגב
יו-טיוב
טוויטר
פייסבוק