Negev Coexistence Forum for Civil Equality
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
منتدى التعايش السلمي في النقب من أجل المساواة المدنية

בין טשטוש גבולות לעיוות התודעה: סינדרום הקוזק הנגזל/חיה נח/20.6.21

20.06.2021

מנסור עבאס לא האמין שזה קורה, והשתנק.

בסיומת נאומו לרגל השבעת הממשלה, קרא עבאס למצוא "פתרון לסכסוך עקוב מדם של מעל מאה שנה, כדי לתת פתרון למצוקות החיים של אזרחי המדינה – חינוך, רווחה, תעסוקה, והסדרה של יישובים, שיקבלו מעמד מוניציפלי, שתהיה להם אפשרות לפתח את החקלאות". עבאס אף הודיע שיחתור לשותפות אזרחית שתגשר על הפערים במישור הדתי והלאומי, "כדי שנבין אחד את השני ולא נעמוד אחד מול השני כאויבים".

לפני סיום, שאלו לפתע השר אמסלם בתמימות מעושה: "אתה אומר את הדברים גם לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון? גם שם תתמכו ביישובים, או אלה אזרחים אחרים – היהודים?".

עבאס בחר בהתחמקות: "דוד, לרע"מ יש חזון. אני מקווה שגם לך וגם לליכוד וגם ליהדות התורה – לכל סיעות הבית, שיהיה להם אותו חזון… לחיות בשלום, בביטחון, בשותפות ובסובלנות".

שאלת אמסלם צופנת התגרות והיתממות. היא משקפת תופעה – סינדרום הקוזק הנגזל. הימין מנסה לעצב מצג שווא של סימטריה בין מעמד הבדואים באדמתם למעמד המתנחלים באדמות הפלסטינים בשטחים. כביכול, אם אלו זכאים להלבנה- אף אלו זכאים ליהנות ממנה. סמוטריץ' התנה כבר הכרה בשלושה כפרים בדואים בהלבנת שלושה מאחזים. עמותת רגבים שהתמחתה במניפולציות של ז'אנר תעמולה זה, אף ארגנה "אהל מחאה" לטובת המתנחלים "המופלים".

מדובר באסטרטגיה תקשורתית מתנחלית עקבית, שכל מטרתה מסגור מחדש רדיקלי. וליבתה מחיקת הבדלים. כביכול, אין הבדל בין רהט ואום בטין לבין קריית ארבע וחברון. אין הבדל בין ישראל לשטחים. ואין הבדל בין צדק לעוול. כי הצדדים ידועים, ומשועבדים לזהות. הנרטיב העיקרי פשוט פשטני וקליט, המעוצב בשחור ולבן: הערבים האלימים תוקפים, היהודים התמימים קרבנות, בכל הקשר שהוא…

כך, חותרים להשליט שיח, שעיקריו טשטוש גבולות, טשטוש ערכים, ועיוות תודעה. וליבתו – מחיקת ההבדל המוסרי בין הגזלן לנגזל, בין שודד לקרבנו.

 אין שמץ סימטריה

אבל, אין שמץ סימטריה. אין שום גזירה שווה. הבדואים יושבים על קרקעות שהשתייכו לאבותיהם, במסגרת דפוס בעלות מסורתי שנהג בנגב בימי האימפריה העות'מנית וכובד בתקופת המנדט. נכון: אין בידיהם לרוב מסמכי בעלות תקפים, המוכרים בדין. אבל, הם מושרשים באדמות משפחותיהם משך דורות, והדבר מתועד במגוון ראיות. רובם שוכנים בכפרים היסטוריים הקיימים מאות בשנים. הבעלות בקרקע מעוגנת במסורת, שעודם דבקים בה. והראייה: קשה לאתר מחלוקות בין שכנים על בעלות בחלקות.

הבדואים בקשו מהמדינה לכבד את בעלותם בקרקע ולהכיר ביישוביהם. סירובה להכיר בבעלות ולתכנן יישובים הוא שהפכם בעל כורחם ל"עברייני" תכנון ובנייה. והוא שהוליד כפרים משוללי שירותים ותשתיות. נטולי הכרה, ומכאן מנועי היתרי בנייה. המדינה מיאנה להסדיר את בתיהם, אף שכך נעשה ביישובים הערבים בצפון.

 ועדיין, הבתים שמקימים הבדואים בנגב, אף שרובם אינם זוכים להיתר, נבנים באדמות השייכות למשפחותיהם, ברשותן או בתביעתן. הם אינם משתלטים על קרקע לא-להם. המתנחלים לעומתם, נוקטים פעולה הפוכה: הם פועלים לסלק פלסטינים מאדמות השייכות ליושביהן. ובכלל זאת אדמות פרטיות, המצויות משך דורות בבעלות משפחות פלסטיניות.

השתלטות עוינת

יודגש: אדמות ההתנחלויות אינן שייכות למתנחלים. לרוב, הן נגזלו מבעליהן בדרכים נפתלות. לא פעם, באמצעות גזל בחסות המדינה, המעוגן כביכול בדין ונשען על תעלולים משפטיים, כגון "הכרזה" על אדמת מדינה בתואנות שווא. ולעיתים הם מעוגנים במרמה, תכופות בעזרת סחיטה באיומים, או התחזות ותחבולה. והכל, תוך ניצול חולשתם של הנתונים לסד הכיבוש.

רבים מהמתנחלים רכשו או חכרו לתומם נחלה. הם אינם ערים לכך ש"תנועות התיישבות" "חברות פיקטיביות" ו"אנשי קש", השתלטו עליה קודם במרמה, ב"השתלטות עוינת".

ולבסוף: הקמת ההתנחלויות מנוגדת לדין הבינלאומי, האוסר על העברת אוכלוסין לשטחים ב"תפישה לוחמתית" – שטחי כיבוש. הרחבתן מפרה אף היא את הדין הבינלאומי. התבססות בהן היא כשלעצמה גזל.

המשותף: פרקטיקות נישול

לפיכך ההשוואה הנכונה אינה בין המתנחלים לבדואים, אלא דווקא בין הבדואים לבין הפלסטינים בשטחים. זאת, מאחר והדמיון העיקרי בין הרי הנגב לגבעות השומרון הוא בפרקטיקות הנישול. אמנם, בגדה הן מנוהלות בידי הצבא, ובישראל – בידי המשטרה וגופי אכיפה אחרים. אבל העיקרון אחד: השתלטות על קרקע לטובת האוכלוסייה היהודית, ובד-בבד בידוד הערבים במרחבים מובחנים, מוזנחים ומוחלשים, והריסת בתיהם.

 נסייג: אף שפרקטיקות הנישול דומות, הנסיבות שונות. יש להבדיל בין אזרחים – לבין נתינים. הבדואים, אף שהם עניים ומופלים, ואף שכ- 2500 מבנים שלהם נהרסים מדי שנה בברוטליות נטולת הצדקה, חיים במדינה המאפשרת מחאה, הצבעה והשפעה. ולכן  הכרה – גם אם זוחלת – מתקדמת, ובוא תבוא. לעומתם, הפלסטינים בשטחים משוללי כוח פוליטי. הממשל הצבאי מסלקם מנחלותיהם, ויכולתם להתגונן -מצומצמת.

בין תיקון עוול לגזל כבשת הרש

נשוב לשאלת ה"תם". אז, לא, השר לשעבר אמסלם. אסור להשוות את שאינם שווים. המציאות אינה וירטואלית כבסרטוני "רגבים". ואנימציה אינה יכולה להפוך רע לטוב. ההכרה בהתיישבות הבדואים, היא תיקון עוול היסטורי, והשבת גזלה לבעליה. לעומתה, הכשרת ההתנחלויות והלבנת ה"מאחזים" הן מיסוד עוול היסטורי, גזלת כבשת הרש.

 המתנחלים אינם קהילה ענייה המשוועת לפתרון מצוקתה – אלא אוכלוסייה חזקה המבקשת לגאליזציה לעוול שבצעה. אמנם, ב"רגבים" ימשיכו להציג בדואים כפולשים אלימים, ומתנחלים כצדיקים ששבו לתומם לנחלת אברהם אבינו. הם יתארו את הפלסטינים בישראל ובשטחים כאויבים, ויציירו אזרחים ישראלים כגרורות אדומות של סרטן אלים המתפשטות על המפה, ועוד מוטיבים ממאגר הרטוריקה  הפשיסטית. הם ימתגו את נוער הגבעות כ"התיישבות צעירה", ויתעלמו  מעבירותיו האלימות. וכמובן יתייגו את בג"צ "אוהב ערבים", ואף כ"אויב המתנחלים".

אבל, סרטוני תעמולה מגושמים לא יוכלו להסוות את המציאות. הם לא ימחקו את צדקת הבדואים, או את העוול שנעשה לפלסטינים בשטחים.

חיה נח היא מנכ"לית פורום דו קיום בנגב- לשוויון אזרחי.

מאמר פורסם בהעין השביעית

התמונה צולמה על ידי אליאן קרמר בביקור בכפר בדאוי בלתי מוכר אַז-זַרְנוּג