אַל-לַגִיִּה (לקיה) היא עיירה בדואית שהוקמה על ידי המדינה במהלך שנות השבעים, במקום ששימש עוד שנים רבות קודם לכן כמרכז כפרי של האוכלוסיה הבדואית. מעידים על כך בית קברות גדול עתיק וכן מבני אבן ובורות מים שנמצאים במקום. עם הקמת מדינת ישראל, מרבית האוכלוסיה גורשה מהאזור על ידי הממשל הצבאי אל מעבר לקו הסכמי שביתת הנשק, ולאחר מכן הוחזרה לתחומי ישראל לאזור תל ערד. בשנת 1975 נערך הסכם בין אנשי שבט אַסֿ-סָֿאנִע והמדינה ומרבית האוכלוסיה שבה להתגורר באַל-לַגִיִּה. פיתוח העיירה הוקפא בסוף שנות השבעים בהוראת השלטונות. 

הקמת אַל-לַגִיִּה חודשה בשנת 1990 כחלק מהמועצה האזורית שוקת, ובשנת 1996 הוכרזה כמועצה מקומית. כיום מתגוררים בלקיה כ-12,000 תושבים.

אַל-לַגִיִּה מדורגת באשכול הראשון בדירוג הסוציו-אקונומי של היישובים בישראל, האשכול הנמוך ביותר. בעיירה פועלים 8 בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, 40 גני ילדים ומתנ"ס אחד. באַל-לַגִיִּה פועלים שבעה מרפאות ומרכזים רפואיים. השירותים השונים שמעניקה העיירה לתושביה, משרתים גם את תושבי הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים הסמוכים לה.