רקע כללי

בִּיר הַדָּאג׳ הוא כפר בדואי שממוקם מערבית לכביש 40 בסמוך לקיבוץ רביבים. תושבי הכפר הנם בני שבט אל-עזאזמה אשר הועברו בתקופת הממשל הצבאי לאזור נאות חובב, אך במהלך שנות ה-90 החליטו לשוב אל האזור הסמוך למקום מושבם ההיסטורי. בבִּיר הַדָּאג׳ מתגוררים כיום כ-6,000 תושבים. בשנת 1999 החליטה ממשלת ישראל להכיר בכפר וכיום הוא אחד מיישובי המועצה האזורית נווה מדבר. שמו של הכפר נובע משמה של באר שנמצאת בכפר המקורי ובסמוך לכפר (באר חיל) ונקראת בערבית "בִּיר הַדָּאג׳". מרבית תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות, רעיית צאן וגידול גמלים.

שירותים ותשתיות

בכפר המוכר בִּיר הַדָּאג׳ ישנם שני בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון אחד וארבעה גני חובה וטרום חובה. ב-2019 הוקם בכפר מעון היום הראשון. בכפר פועלות מרפאה אחת ותחנה לאם ולילד שמעניקות שירותי בריאות לתושביו.

על אף שהכפר בִּיר הַדָּאג׳ הוכר על ידי המדינה כבר בשנת 1999, בתי הכפר אינם מחוברים אל רשת החשמל הארצית ותושביו נאלצים להשתמש בפאנלים סולאריים. כמו כן, בתי הכפר לא חוברו למערכת המים, ותושביו רוכשים מים מחברת מימי-נגב ונאלצים למשוך צינורות להובלת מים לבתיהם מנקודות חיבור המים באופן עצמאי. הבתים בכפר אינם מחוברים למערכת סילוק שפכים ולא פועלים בכפר שירותי פינוי אשפה למעט משטח בית הספר. למעט כביש סלול אחד המוביל לבתי הספר, כל הדרכים בכפר אינן סלולות.

אף על פי שתושבי ובתי הכפר לא מקבלים שירותים מוניציפאליים הם החלו להידרש בתשלומי ארנונה שהצטברו לידי עשרות אלפי שקלים בשנים האחרונות. 

מצב תכנוני

לכפר בִּיר הַדָּאג׳ יש תכנית מתאר מאושרת עוד משנת 2003. עם זאת, לאורך 15 שנה לא אושרה כל תוכנית מפורטת ועל כן תושביו לא יכולים לבקש היתרים לבניה. תושבי הכפר מבקשים להתגורר ביישוב חקלאי, בשטח היישוב הקיים כיום, אך המדינה מתעקשת להסדיר את הכפר בשליש משטחו בלבד. בשנת 2015 אישרה הממשלה הקמה של יישוב חדש בשם נווה גוריון, שמתוכנן בחלקו על שטח הכפר ובתי התושבים של ביר הדאג', אולם בשנת 2018 מנהל התכנון החליט לעצור את הקמתו.

בשנת 2017 הכריזה הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב ש"מאמצי ההסדרה" שלה ביישוב כשלו, וקראה להגביר את האכיפה ואת הריסות הבתים נגד תושבי הכפר. בהעדר תכנון נתון הכפר בִּיר הַדָּאג׳ למדיניות הריסות הבתים ולחלק מבתיו ישנם צווי הריסה. כמו כן, תושבים רבים חיים מחוץ לקו הכחול של היישוב. התושבים עומלים ומעוניינים בהמשך תכנון הכפר כיישוב חקלאי, על מנת שיוכלו להמשיך לקיים את אורח חייהם החקלאי-מסורתי באדמותיהם ההיסטוריות.