רקע כללי

הכפר אַל-עַרָאגִיב הוא כפר בלתי-מוכר שנמצא מערבית לכביש 40, בין צומת להבים וצומת גורל. עד שהחלה המדינה בהריסות חוזרות ונשנות של הכפר בשנת 2010, התגוררו בו כ-400 תושבים, כיום מתגוררים כמה עשרות תושבים בסמוך לבית הקברות של הכפר וממשיכים לנהל מאבק נגד הריסתו. במרחב הכפר ישנם בורות מים עתיקים, בית קברות שהוקם בשנת 1914, בייקות וסכרים רבים.

הכפר אַל-עַרָאגִיב הוקם בתקופה העות'מנית, על אדמות שרכשו תושבי הכפר בתחילת המאה ה-20. בשנת 1953 ציווה הממשל הצבאי על תושבי אַל-עַרָאגִיב לפנות את הכפר באופן זמני, למשך 6 חודשים, בטענה שהמדינה זקוקה לשטח לקיום אימונים צבאיים. לאחר 6 חודשים, בהם התגוררו תושבי הכפר בקרבת קרקעותיהם ובאזורים אחרים בנגב, ביקשו השלטונות לדחות את חזרתם בעוד מספר חודשים, עד שהודיעו לתושבים כי אסור להם לשוב אל הכפר. במהלך השנים לא ניתקו אנשי הכפר אַל-עַרָאגִיב קשר עם כפרם ואדמותיהם, הם המשיכו לעבד את שדותיהם, לרעות את עדריהם בשטח הכפר ולקבור את מתיהם בבית הקברות של המשפחה. במהלך שנות ה-70 הגישו תושבי הכפר תביעות בעלות על קרקעותיהם לפקיד ההסדר.

בשנת 1997 החלו עובדי הקק"ל לעבוד באדמות אַל-עַרָאגִיב. אנשי הכפר מחו על העבודות בקרקעות עליהן הם תבעו בעלות וקק"ל נסוגה. החל משנת 2000 החלו תושבי הכפר לעבד את אדמותיהם ולזרוע את השדות. בתגובה, החלה המדינה לרסס את השדות ולחרוש אותם על מנת להשמיד את היבולים. בסוף שנות התשעים וכדי להגן על אדמותיהם מפני עבודות היעור של קק"ל, שבו בני משפחת אבו מדיע'ם, אחת מן המשפחות שהתגוררו בכפר עד לשנת 1953, לחיות על אדמותיהם באַל-עַרָאגִיב.

שירותים ותשתיות

בכפר אַל-עַרָאגִיב לא ניתנים שירותי חינוך ובריאות כלל, ולשם קבלת שירותים אלה נדרשים תושביו להגיע אל העיר רַהַט, מרחק של כ-6 ק"מ מן הכפר, הכפר אינו מחובר לרשת החשמל הארצית, ותושביו משתמשים בפאנלים סולאריים על מנת להפיק חשמל. כיוון שהכפר אינו מחובר למים, נאלצים תושביו להוביל מים במיכליות ממרחק רב, בעלות גבוהה תוך פגיעה באיכות המים.

איומים

האיום המרכזי על הכפר הינו ההריסות, המעצרים התכופים וההתנכלות הבריונית של המנהל וזרועות האכיפה נגד תושבי הכפר. ב-27.07.2010 נהרס הכפר כולו על ידי המדינה, ומאז שבו הכוחות והרסו אותו עוד 181 פעמים (עד נובמבר 2019). ב-12.06.2014 נהרסו מרבית המבנים במתחם בית הקברות של הכפר, בו מתגוררים בשנים האחרונות תושביו. בקיץ 2019, החל המנהל בליווי הסיירת הירוקה ויחידת "יואב" לבצע סיורים, מעצרים והריסות כמעט מדי יום משך חודשיים – בין העצורים  והמעוכבים היו גברים, נשים, קטינים ופעילים ערבים ויהודים שנכחו במקום להבעת סולידריות. במקביל, מתנהלים מספר דיונים משפטיים בעניין הכפר, האחד, בנוגע לקרקעות הכפר עליהן תובעים התושבים בעלות, השני, בנוגע לתביעה אזרחית שהגישה המדינה נגד תושבי הכפר על עלויות שמונה ההריסות הראשונות, ובנוסף, מתנהלים דיונים רבים נגד תושבי הכפר שהואשמו במגוון אישומים במסגרת המאבק. 

תושבי הכפר ממשיכים לנהל מאבק על כפרם, שכולל מלבד החזית המשפטית גם מאבק אזרחי במסגרתו נערכת משמרת מחאה שבועית בצומת להבים הסמוכה לכפר, השתתפות בעצרות והפגנות ועוד. התושבים רוצים שהמדינה תכיר בכפרם, ותאפשר להם לחיות ביישוב חקלאי על קרקעותיהם.

שייח' סיאח נכנס לכלא – מגן זכויות האדם ואחד ממנהיגי המאבק הבדואי על הקרקעות

לאחר שהריסות הכפר החוזרות ונשנות על ידי הרשויות לא גרמו לאנשים לעזוב ואלו המשיכו להתגורר בכפרם, החלו הרשויות להגיש כתבי אישום נגד יושביהם בסעיפים שונים כמו: כניסה למקרקעי ציבור, השגת גבול, הפרת הוראה חוקית, בניה בלתי חוקית, הפרעה לשוטר ועוד. עשרות רבות של תיקים נפתחו כנגד מנהיג המאבק השייח' סיאח ובני משפחתו. ביום שלישי 21.11.2018 החליט שופט בית המשפט העליון שלא להתיר רשות ערעור לשייח' סיאח על סעיפי אישום חסרי תקדים כמו כניסה למקרקעי צבור והשגת גבול במקרקעין. מדובר כאמור בקרקעות עליהן הגישה משפחתו תביעות בעלות במהלך שנות השבעים ועליהן התגורר השיח סייח חלק גדול מחיו. על קרקעות אלו מתקיים דיון משפטי שעוד לא הגיע לתומו.  

לפי החלטת  בית המשפט, נשלח שייח' סיאח למאסר ב-25.12.2018 למשך עשרה חודשים, חמישה חודשים על תנאי וקנס כספי בסך 36,000 ש"ח. בינואר 2019, הכריז ארגון אמנסטי על שייח' סיאח כאסיר מצפון. כמו כן, ב- 30 ביוני 2019 הוציא הדווח המיוחד של האו"ם לענייני מיעוטים הצהרה המביעה חשש כבד ממאסרו של השיח' ומהקשר ההדוק בין ההתנכלות לשיח' לבין מאבקו הבלתי-אלים למען זכויות הבדואים על אדמתם בנגב. סיאח שוחרר מוקדם מהכלא ב-23 ביולי, 2019.

*צורות כתיבה נוספות: אל-עראקיב, אל-ערקיב, אל-עראגיב