לפניכן.ם התערוכה ‘סומוד’ – חיי נשים בדואיות מבעד לעדשת המצלמה’. התערוכה מציגה אוסף צילומים וסרטי וידאו שצולמו בשנים האחרונות על ידי נשים מתשעה כפרים בלתי מוכרים שונים ומכפר מוכר אחד בנגב. במסגרת התערוכה מביאות נשים בדואיות עדויות אודות חיים של נישול ממסדי מתמשך: הפקעת אדמות ואי הכרה מכוונת אשר מתבטאת בסירוב המדינה לספק צרכים בסיסיים כגון חיבור למקורות מים, חשמל, ביוב, תחבורה ציבורית, ועוד. הצילום חושף את שותפותן במאבק נגד ההריסות ואת תרומתן להיצמדות לקרקע – סומוד.
הנשים המצלמות מישירות מבט באמצעות המצלמה ואומרות: גם אנחנו אזרחיות, אבל אזרחותנו הופקעה. בשל כך אנו חיות בתנאי חיים קשים מנשוא, ואולי בלתי אפשריים. אנחנו דורשות את המגיע לכל אזרחית – כל מה שאזרחים ואזרחיות אחרות זוכות לו ללא מאבק, ורואות בו מובן מאליו.
האומץ של הנשים בולט והמחויבות שלהן רבה, אם כי חלקן בחרו שלא להזדהות בשמן המלא. התמונות שצילמו מציגות אותן בקו הראשון. הן מתעדות את המציאות האלימה מצד הרשויות במצלמותיהן הפשוטות וכך מייצרות זיכרון קהילתי ושותפות להבנייתו. הן חורגות מהתפקיד שמקצה להן החברה המסורתית, נוקטות בפומבי עמדה ונוטלות חלק, גם אם מוגבל בתפקידי ההנהגה.
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי הוא ארגון עממי שהוקם בשנת 1997 על ידי קבוצה של תושבים ערבים ויהודים בנגב המתריעים נגד מדיניותה ומנהגיה המפלים של הממשלה כלפי אזרחיה הערבים-בדואים, ופועל לקידום זכויות הקהילה הילידית הערבית-בדואית ולמען חברה משותפת בנגב.
לפניכן.ם התערוכה ‘סומוד’ – חיי נשים בדואיות מבעד לעדשת המצלמה’. התערוכה מציגה אוסף צילומים וסרטי וידאו שצולמו בשנים האחרונות על ידי נשים מעשרה כפרים בלתי מוכרים בנגב.
במסגרת התערוכה מביאות נשים בדואיות עדויות אודות חיים של נישול ממסדי מתמשך: הפקעת אדמות ואי הכרה מכוונת אשר מתבטאת בסירוב המדינה לספק צרכים בסיסיים כגון חיבור למקורות מים, חשמל, ביוב, תחבורה ציבורית, ועוד. הצילום חושף את שותפותן במאבק נגד ההריסות ואת תרומתן להיצמדות לקרקע – סומוד.
הנשים המצלמות מישירות מבט באמצעות המצלמה ואומרות: גם אנחנו אזרחיות, אבל אזרחותנו הופקעה. בשל כך אנו חיות בתנאי חיים קשים מנשוא, ואולי בלתי אפשריים. אנחנו דורשות את המגיע לכל אזרחית – כל מה שאזרחים ואזרחיות אחרות זוכות לו ללא מאבק, ורואות בו מובן מאליו.
האומץ של הנשים בולט והמחויבות שלהן רבה, אם כי חלקן בחרו שלא להזדהות בשמן המלא. התמונות שצילמו מציגות אותן בקו הראשון. הן מתעדות את המציאות האלימה מצד הרשויות במצלמותיהן הפשוטות וכך מייצרות זיכרון קהילתי ושותפות להבנייתו. הן חורגות מהתפקיד שמקצה להן החברה המסורתית, נוקטות בפומבי עמדה ונוטלות חלק, גם אם מוגבל בתפקידי ההנהגה.
התערוכה היא תוצר של שני פרויקטים של הפורום לדו קיום בנגב הפועלים מזה שמונה שנים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב : פרויקט “יסורנה – מצלמות למען זכויות אדם” ו”מוכרים”. שני הפרויקטים ממומנים על ידי האיחוד האירופי, קרן רוזה לוקסמבורג ומשרד החוץ השוויצרי.
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי הוא ארגון עממי שהוקם בשנת 1997 על ידי קבוצה של תושבים ערבים ויהודים בנגב המתריעים נגד מדיניותה ומנהגיה המפלים של הממשלה כלפי אזרחיה הערבים-בדואים, ופועל לקידום זכויות הקהילה הילידית הערבית-בדואית ולמען חברה משותפת בנגב.
הקהילה הבדואית בנגב מונה כ-270,000 נפש, מהם כ-90,000 אלף גרים.ות ב-35 כפרים מסורבי הכרה. כפרים אלה אינם מופיעים במפות רשמיות ולרובם מדינת ישראל אינה מספקת שירותים בסיסיים כגון שירותי בריאות, חינוך ותשתיות, אין להם חיבור לרשת החשמל והמים הארצית, הדרכים בהם אינן סלולות ואין מערכות של פינוי שפכים. לתושביהם יש נציגות מועטה בגופים השלטוניים המקומיים והם בדרך כלל אינם יכולים להשתתף בבחירות המוניציפאליות. כתוצאה מאי ההכרה והמחסור מכוון בתכניות מתאר מקומיות, בניית מבני קבע בכפרים אלה אינה חוקית ועלולה להוביל לקנסות כבדים ולהריסת בתים חוזרת ונשנית.
השלילה המכוונת של זכויות החיות והחיים בקהילות הכפרים הלא-מוכרים בנגב, הולכת יד ביד עם אלימות משטרתית שיטתית, אשר מאיימת לנפץ בכל רגע את מרקם החיים השברירי כל כך בנגב. התושבים הערבים הבדואים הם ילידי הנגב. מעמדם הילידי אינו מוכר רשמית על ידי מדינת ישראל והלכה למעשה, הבדואים מנושלים פוליטית, חברתית, כלכלית ותרבותית משאר האוכלוסייה בישראל ומעל הכל מנושלים מבתיהם ע”י עקירה כפויה. בעוד שהמדינה בוחרת לקיים מדיניות של פינוי בכפייה, היא לא רק מפרה כמה אמנות בינלאומיות בנושא זכויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות ואחרות, אלא גם מזניחה את חובתה המוסרית להגן על זכויות האדם שלהם.
הכרה והספקת תשתיות הם תנאים הכרחיים למתן שירותים בסיסיים. כל עוד הכפרים הבדואים בנגב יישארו בלתי מוכרים ולא מתוכננים, אוכלוסייתם תמשיך לסבול מחוסר במים זורמים, סילוק ביוב ופסולת, מחסור במערכות חשמל כמו גם מחסור ברשתות תקשורת ותחבורה. באף כפר אין כבישים סלולים למעט דרך גישה לכפר במקרים בודדים. רק בחלק מהכפרים קיימים בתי ספר ומרפאות שחלקם מחוברים למים וחשמל. התושבים נאלצים לנסוע עשרות קילומטרים כדי לקבל טיפול רפואי, דבר אשר יכול להיות בעייתי מאוד במקרי חירום. רק בארבעה מהכפרים הלא מוכרים יש מרפאות ותחנות לאם ולילד. על פי משרד הבריאות (2019), שיעור תמותת התינוקות בקהילות בדואיות הוא 9.4 ל-1,000 תינוקות, שיעור העולה פי שלוש מתמותת תינוקות ממוצעת בישראל.
הקהילה הבדואית בנגב מונה כ-270,000 נפש, מהם כ-90,000 אלף גרים.ות ב-35 כפרים מסורבי הכרה. כפרים אלה אינם מופיעים במפות רשמיות ולרובם מדינת ישראל אינה מספקת שירותים בסיסיים כגון שירותי בריאות, חינוך ותשתיות, אין להם חיבור לרשת החשמל והמים הארצית, הדרכים בהם אינן סלולות ואין מערכות של פינוי שפכים.
לתושביהם יש נציגות מועטה בגופים השלטוניים המקומיים והם בדרך כלל אינם יכולים להשתתף בבחירות המוניציפאליות. כתוצאה מאי ההכרה והמחסור מכוון בתכניות מתאר מקומיות, בניית מבני קבע בכפרים אלה אינה חוקית ועלולה להוביל לקנסות כבדים ולהריסת בתים חוזרת ונשנית.
השלילה המכוונת של זכויות החיות והחיים בקהילות הכפרים הלא-מוכרים בנגב, הולכת יד ביד עם אלימות משטרתית שיטתית, אשר מאיימת לנפץ בכל רגע את מרקם החיים השברירי כל כך בנגב. התושבים הערבים הבדואים הם ילידי הנגב. מעמדם הילידי אינו מוכר רשמית על ידי מדינת ישראל והלכה למעשה, הבדואים מנושלים פוליטית, חברתית, כלכלית ותרבותית משאר האוכלוסייה בישראל ומעל הכל מנושלים מבתיהם ע”י עקירה כפויה. בעוד שהמדינה בוחרת לקיים מדיניות של פינוי בכפייה, היא לא רק מפרה כמה אמנות בינלאומיות בנושא זכויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות ואחרות, אלא גם מזניחה את חובתה המוסרית להגן על זכויות האדם שלהם.
הכרה והספקת תשתיות הם תנאים הכרחיים למתן שירותים בסיסיים. כל עוד הכפרים הבדואים בנגב יישארו בלתי מוכרים ולא מתוכננים, אוכלוסייתם תמשיך לסבול מחוסר במים זורמים, סילוק ביוב ופסולת, מחסור במערכות חשמל כמו גם מחסור ברשתות תקשורת ותחבורה. באף כפר אין כבישים סלולים למעט דרך גישה לכפר במקרים בודדים. כפרים אלה גם דלים במתקני בריאות וחינוך, רק בחלק מהכפרים קיימים בתי ספר ומהם רק מספר מחוברים למים וחשמל. התושבים נאלצים לנסוע עשרות קילומטרים כדי לקבל טיפול רפואי, דבר אשר יכול להיות בעייתי מאוד במקרי חירום. רק בארבעה מהכפרים הלא מוכרים יש מרפאות ותחנות לאם ולילד. על פי משרד הבריאות (2019), שיעור תמותת התינוקות בקהילות בדואיות הוא 9.4 ל-1,000 תינוקות, שיעור העולה פי שלוש מתמותת תינוקות ממוצעת בישראל.
הריסות בתים היא תופעה שכיחה ורחבה עימה מתמודדת הקהילה הבדואית מזה שנים. הריסת בתים היא כלי מעשי למימוש מדיניות הפינוי מהכפרים והעיור הכפוי שמפעילה המדינה בנגב, אך היא גם ביטוי למשטר מפלה.
בני ובנות הקהילה הבדואית בנגב הם אזרחיה של מדינת ישראל, אך המדינה מתעקשת להמשיך להתייחס אליהם כאל גורמים עוינים ולא כאל אזרחים ואזרחיות שווי זכויות. במקום לפעול להגנת זכויותיהם של הבדואים והבדואיות לחיי כבוד ודיור נאות, רשויות המדינה פועלות באופן שיטתי להרוס את בתיהם ולהעביר אותם בניגוד לרצונם מאדמת אבותיהם, דבר המנוגד למספר אמנות בינלאומיות.
הפחדה, אלימות משטרתית, מעקב באמצעות רחפנים ופקחים והריסת בתים הם חלק מהכלים שמדינת ישראל משתמשת בהם כדי לעקור את התושבים הבדואים מאדמתם. מרבית בני ובנות הקהילה רוצות להמשיך ולחיות בכפריהם לפי אורח החיים שלהם. המדינה אינה מנהלת משא ומתן הוגן לפתרון סוגיית הבעלות על הקרקעות השייכות לאנשי הקהילה הבדואית עוד מלפני קום המדינה.
השימוש הרווח בהריסות מבנים בקהילות הבדואיות בנגב של מעל לעשרת אלפים מבנים בין השנים 2012-2019, הוא בעל השלכות הרסניות היוצרות חוויות טראומטיות של אלימות ונישול בלתי הוגן לעשרות אלפי אנשים ויוצרות חשש רב ואי אמון בין המדינה לבין אזרחיה הבדואים ברמה הקולקטיבית.
לפני הקמת מדינת ישראל, כלכלת הערבים-הבדואים בנגב התבססה בעיקר על חקלאות של מרעה וחקלאות בעל. כל בני המשפחה, נשים, גברים וילדים, השתתפו בכלכלה זו, כאשר הנשים נטלו חלק פעיל ומשמעותי. גברים ונשים היו אחראים ואחראיות במשותף לניהול משק הבית, לרעיית הצאן, לעיבוד האדמה ולבניית האוהל. הנשים, בנוסף, ארגו את יריעות האוהלים והכינו את המזון למשפחותיהן מהמוצרים החקלאיים שגידלו.
לאחר המלחמה ב 1948 ובתחילת שנות החמישים, הנהיגה מדינת ישראל משטר צבאי על האוכלוסייה הבדואית הפלסטינית בישראל, כפי שהנהיגה אותו על אזרחיה הפלסטינים שנשארו אחרי הנכבה. במהלך שנים אלו הכריחה מדינת ישראל כ- 90% מהאוכלוסייה הערבית הבדואית הפלסטינית שחיה עד אז במרחבי הנגב, לעבור לרצועת עזה במצרים ולירדן. את ה- 10% שנשארו, מדינת ישראל הכניסה לאזור שקראה לו אזור הסייג, במשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע, שם מתגוררת רוב האוכלוסייה הבדואית עד היום.
בשנות השבעים החל עיור כפוי של האוכלוסייה הבדואית בנגב והעברתה לעיירות. האוכלוסייה הבדואית החלה להתגורר במבני קבע והנשים היו אלה שספגו את עיקר הפגיעה החברתית והכלכלית. מבחינתן, אובדן האדמות אותן נהגו לעבד ואובדן או הקטנת העדרים גרמו לכך ששותפותן בבניית האוהל ובכלכלת הבית התמעטה. תפקידן הכלכלי-חברתי הצטמצם לגידול הילדים וטיפוח הבית.
העובדה שנשים ערביות-בדואיות אינן יוצאות לעבודה מיוחסת בדרך כלל למחסומים תרבותיים של החברה שלהן, אך מחקרים רבים מראים שמגבלות מעשיות, כמו העדר אזורי תעסוקה קרובים, מערכת תחבורה ציבורית לקויה, היעדר שירותי מעונות יום, מערכת חינוך בעלת הישגים ירודים, אפליה על ידי מעסיקים, קשיים בשפה העברית ועוד, הם חסמים עיקריים לשילוב הנשים הבדואיות בשוק העבודה. שיעור התעסוקה אצל הנשים הבדואיות (גילאי 25-54) הוא מצומצם ביותר ועומד על כ34%- נכון לנתוני 2017 .
הבידוד הגיאוגרפי, החברתי והכלכלי משוק התעסוקה הפורמלי מוביל נשים רבות, בייחוד בכפרים הלא מוכרים, ל”כלכלת הישרדות”. במובן זה, הן נדרשות להקים רשת ביטחון כלכלית של ייצור ומסחר של מוצרים מסורתיים עבור משפחותיהן. בנוסף לכך, נשים ערביות בדואיות עובדות בעבודות לא מתוגמלות במשקי הבית שלהן כולל עבודת בית, טיפול בילדים, חקלאות וכו. הנטל של עבודה בלתי מתוגמלת ועבודה בשכר מחולק באופן בלתי שוויוני בין גברים לנשים. כתוצאה מכך, גברים מקבלים את ההכנסות וההכרה בגין תרומתם הכלכלית – בעוד שרוב עבודת הנשים נותרה ללא שכר, לא מוכרת ולא מוערכת.
חוויות מוצלחות של תהליכים השתתפותיים שהובילו ארגונים עממיים של נשים ערביות בדואיות אפשרו בניית מנהיגות ומעורבות בקרב הנשים, כך שמודעותן של הרבה מהנשים העלתה את הדרישה לזכותן לשוויון בקהילה, אך עדיין לא רואים את השתתפותן הפוליטית ברמה המקומית, ושילוב מגדרי בקבלת ההחלטות בקהילה הוא מועט מאוד. כתוצאה מהעלאת המודעות, הפכו המשתתפות הבדואיות בפרוייקט הצילום בעצמן לסוכנות שינוי עבור הקהילה, ותחושת ההעצמה שלהן השפיעה גם על נשים מקומיות אחרות.
הקונפליקט בין הבדואים לבין המדינה נובע בעיקרו בשל חוסר ההכרה של המדינה בזכויות הקרקע של הבדואים ובכפריהם. אזרחי המדינה הבדואים הם ילידי הנגב החיים בנגב מאות בשנים. כמו עמים ילידים ומיעוטים אחרים ברחבי העולם, הבדואים חווים את הקולוניאליזם והפלישה לשטחי המחיה שלהם והפיכתם למחוסרי מעמד בשטחי המחיה שלהם. רישום תביעות הבעלות שהתאפשר בשנות השבעים באזור מוגבל סביב באר שבע, לא התברר על ידי המדינה והתהליך פסק. והכפרים נותרו ללא הכרה וכך הופקרו למחסור במתקני חינוך, בריאות ותשתיות אחרות. כל אלו הובילו להזנחה של האזרחים הבדואים אך גם למאבקים של הקהילה שכללו אסטרטגיות שונות – משפטיות, ציבוריות, תקשורתיות ועוד. כל הישג ברמת השירותים דרש פעילות כזו או אחרת ודבר לא הושג ללא מאבק.
מאבקם של הבדואים קשור לזכויות הקרקע שלהם, לשימור תרבותם, מסורותיהם, שפתם וקיומם. הבדואים שואפים להכרה בזכות שלהם לבעלות על הקרקע, לדיור נאות, הפסקת הריסת בתיהם, והכרה בזכויות האדם שלהם, אך גם הפסקת האפליה ומתן זכויות בסיסיות כמו ליתר אזרחי המדינה.
התערוכה מציגה רק כמה מתוך המאבקים המתרחשים בנגב. הכפר אַל-עַרָאגִיב, אחד מתוך 35 כפרים מסורבי הכרה, נהרס לגמרי על ידי המדינה ב-27 ליולי 2010 ומאז נבנה מחדש ונהרס שוב על ידי המדינה עוד 180 פעמים נכון לסוף נובמבר 2020. עד תחילת ההריסות התגוררו באַל-עַרָאגִיב כ-400 תושבים. כיום חיים בכפר רק כמה עשרות תושבים המתגוררים בסמוך לבית הקברות של הכפר, אשר נבנה ב-1914, וממשיכים לנהל מאבק נגד הריסתו ועל זכויותהם של תושביו לבעלות על אדמותיהם ולאורח חייהם הכפרי.
שייח’ סיאח – מגן זכויות האדם ואחד ממנהיגי המאבק הבדואי על הקרקעות הואשם יחד עם עוד מנהיגים אקטיביסטים בשלל אישומים: כניסה למקרקעי ציבור, השגת גבול, הפרת הוראה חוקית, בניה בלתי חוקית, הפרעה לשוטר ועוד. בכך, הופכים התושבים שמגינים על זכויותיהם ועל אדמתם, לעבריינים לכאורה, פשוט מעצם הימצאותם במקום.
בכפר הבלתי מוכר אֻםּ אַל-חִירָאן שוכנים כ-370 תושבים, בני ובנות השבט אבו אל קיעאן. מאז הקמת מדינת ישראל נעקרו תושבי אֻםּ אַל-חִירָאן כבר פעמיים מאדמתם שנלקחה על ידי המדינה, ב- 1952 לטובת שימוש צבאי, התושבים הועברו למקום ליד קיבוץ להב שגם אותו נדרשו לעזוב בשנת 1956 ותושבי אֻםּ אַל-חִירָאן נעקרו בשנית לאֻםּ אַל-חִירָאן, מקום מגוריהם היום.
מאז 2003 ואישורו של הישוב היהודי חירן על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה על אדמות אֻםּ אַל-חִירָאן, נתונים התושבים לאיום פינוי בכוח בפעם השלישית והריסת בתיהם. בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישו תושבי הכפר ובעצם הכשיר את העברתם של התושבים בניגוד לרצונם לחוּרָה ואת הרס הכפר אֻםּ אַל-חִירָאן בשלמותו.
ב- 2017 בעת פשיטה לילית של המשטרה לצורך הריסות בתים, אחד התושבים, המורה יעקוב אַבּוּ אַלְקִיעָאן, נורה על ידי שוטרים ודימם למוות לאחר שאנשי הרפואה של המשטרה לא טיפלו בו. האירוע, שבו נהרג גם שוטר, תועד על ידי פעילים ותושבים שנכחו במקום בכוונה לנסות למנוע את הרס הכפר.
תושבי הכפר אַז-זַעַרוּרָה המונים למעלה מ- 2,600 נפש מעוניינים מזה שנים להקים בכפרם מוסדות חינוך. בקשתם להקים גן ילדים במקום נדחתה על ידי בג”צ בשנת 2004 אך התושבים לא התייאשו ושנה לאחר מכן, הגישו עתירה נוספת בעניין, בדרישה לספק לילדיהם הסעות לגנים בכפרים שכנים, אך בג”צ סירב לתת להם סעד ממשי.
גם באַז-זַרְנוּג התנהל מספר שנים מאבק ציבורי להקמת בית ספר תיכון וזה אושר לבסוף והחל לפעול בשלהי שנת 2019, אך במבנים יבילים ובהרשאה זמנית בלבד. לאחר מאבק משפטי שנוהל על ידי ארגון עדאלה יחד עם התושבים לומדים בו כיום כ-300 תלמידים מאַז-זַרְנוּג וכפרי הסביבה. ארגונים רבים מעורבים במאבקי הקהילה, רובם במעורבות והובלת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים ובסיוע ארגוני זכויות אדם ואזרח כמו האגודה לזכויות האזרח, במקום, סיכוי, שתי”ל, הפורום לדו קיום בנגב וארגונים רבים אחרים.
הסומוד הוא דרך חיים, של הישארות תושבים על אדמתם והיאחזותם בה, זו סבלנות והתמדה, אי כניעה לדרישת השלטונות לעזוב למרות הסיכונים, ומחאה בלתי אלימה של התושבים בעצם חייהם במקום או כפי שמגדירה אותה סַלִימַה מהכפר הבלתי מוכר רַחַ׳מָה:
“חייהם של הבדואים בנגב אינם פשוטים כלל ויש רבים שלא היו שורדים את התנאים הקשים בהם נתונים רבים. עם זאת, יש בנגב יופי רב, קשר לטבע, אהבה, קשר לאדמה שהיא חלק מהזהות. למרות המחסור והקושי אנשים רוצים להמשיך ולחיות בכפריהם בקרבת משפחותיהם ובכפרים בהם נולדו וגדלו, תוך שיפור רמת השירותים הבסיסית הקיימת כעת בכפרים. האהבה לאדמה וההצמדות אליה תוך ויתור על חיים נוחים יותר, היא זו שמשאירה לבדואים תקווה לחיים צודקים יותר עבור הדורות הבאים”.
הצומוד של הנשים הבדואיות בשנים האחרונות בא לידי ביטוי בעלייה ניכרת במספר הנשים האקדמאיות אשר מגיעות לאקדמיה ולשוק התעסוקה בכדי לשפר את תנאי חייהן, ומגלות אחריות ויוזמה בהובלת שינויים בתחומים חברתיים, בריאותיים, כלכליים ועוד. אך למרות עלייה זו, נחוצה השקעה רבה מאוד של המדינה כדי שנשים אחרות גם ישתלבו וימצו את הזכויות והיכולות שלהן.
