Negev Coexistence Forum for Civil Equality
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
منتدى التعايش السلمي في النقب من أجل المساواة المدنية
ואז הגיע השר לענייני התיישבות צחי הנגבי | חיה נח – הארץ
08.01.2021
זה כחודשיים מקודמת טיוטה של החלטת ממשלה, המכריזה על הכרה בשלושה כפרים בדואיים. שלושת הכפרים העלומים, שאיש בתקשורת הישראלית אינו עסוק בהם, הם עבּדה שבהר הנגב, רחמה, הצמוד לירוחם, וחשם־זאנה, הסמוך למושב נבטים. לרוב השרים אין מושג היכן נמצאים הכפרים הללו ולמה מוצע פתאום להכיר בהם. הם גם לא ממש מראים עניין בכך.
למשל, הממשלה החליטה ב–2000 על הקמת יישוב בדואי באזור עבדה. באופן תמוה הוחלט לבחון הקמת יישוב בעבדה א', שהיא עבדה, או במה שהוגדר "עבדה ב'", שהוא בעצם כפר קטן סמוך לעבדה, המכונה סהל אל־בגאר (רמת ציפורים). בפועל, ממשלות ישראל ומוסדות התכנון מתלבטים זה שני עשורים באילו מהם להכיר. א' או ב'.
וכך חלפו ביעף שני עשורים, והבחינה נמשכת: עשרות ישיבות נערכו, החלטות אושרו ובוטלו, תוכניות שורטטו ונגנזו, והחלטה אין. תחילה אושרה תוכנית מסגרת להקמת יישוב ברמת ציפורים, ובוטלה. כעת עומדת על הפרק זה שנים ההצעה להכיר בעבדה ולמחוק מהמפה את רמת ציפורים, שבתכנונה הושקע מאמץ רב. למה למחוק? כי שני יישובים ערביים בהר הנגב זה הרבה יותר מדי למדינת היהודים. והתירוץ הרשמי? לכפר ערבי שבו 260 נפש אין "היתכנות תכנונית".
אלא שאז הציע שר ההתיישבות, צחי הנגבי, להכיר במקביל ב–46 יישובים בלתי חוקיים בשטחי הכיבוש. לשם "איזון" כמובן. כך הוצבו לפתע הכפרים העניים של הבדואים מול מאחזי נוער הגבעות בתחרות פוליטית מרתקת. המיתוג הפוליטי היה נפלא: זו "החלטת מרקם החיים של ההתיישבות הצעירה". אין מדובר חלילה במיסוד נוער הזוועות, בהכשרת עבריינות הבנייה הסיטונית שלהם ובפרס ישראל לאלימות. גם הגאוניות בעסקת הקח־תן הפוליטית השנונה בלטה כאן. הבה נאזן את ההסדרה: שלושה כפרים ובהם כ–1,700 יחידות דיור, כלומר: כ–6,000 בני אדם ואף יותר, המתקיימים זה 72 שנה בלא שירותים ותשתיות, בתמורה להכרה מזורזת ב–46 "מאחזים" קטנים, הגוזלים בכוח הזרוע אלפי דונם של קרקע פלסטינית.
ממש החלטה הגונה, מדודה ומאוזנת, צדק פואטי, שיש להביא בדחיפות בפני "קבינט הפיוס" שטרם כונס. אם נותנים קמצוץ צדק לאזרחים הפלסטינים בישראל, למה לא "נאזן" ונעניק ברוחב לב צדק והכרה גם למי שעושק קרקע פלסטינית בגבעות השומרון?
וכך צייץ הנגבי: "לכל המתיישבים זכות יסוד לתנאי חיים נורמליים". ודוק: לא סתם זכות, זכות יסוד. איך לעצור את הדמעות. ואכן, אם מספקים תשתיות לאזרחי ישראל ביישובים כמו חשם־זאנה, שהוקם הרבה לפני קום המדינה, למה לא נאשר "מאחזים", שהשתלטו על קרקעות בשטחים לפני חמש שנים, או לפני יומיים? אם בכפרים שיוכרו נסלול סוף סוף כביש גישה, אחרי 72 שנות מדינה, למה לא נבטיח במקביל תשתיות מלאות גם לשודדי הקרקעות הפלסטיניות?
לפתע החרו החזיקו אחרי הנגבי עוד ועוד דוברי ימין. "חייבים לאזן", קבעו בנוסח אחיד, במעין נוסחת מידתיות רעננה של אויבי בג"ץ. האיזון הוא המוטציה המקומית שלנו, והיא מסוכנת ומתפשטת במפתיע ובמהירות. ואיזה איזון — מאזן אימה של ממש.
יו-טיוב
טוויטר
פייסבוק