Negev Coexistence Forum for Civil Equality
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
منتدى التعايش السلمي في النقب من أجل المساواة المدنية

הקהילה הערבית הבדואית בנגב – רקע כללי

בשנת 1948, ערב הקמת מדינת ישראל, חיו בנגב בין 65,000 ל–100,000 בדואים. אחרי מלחמת 1948 נותרו בנגב רק 11,000 בדואים, רובם עזבו או גורשו לירדן ולמצרים: לרצועת עזה וסיני. בעקבות המלחמה החלה המדינה בתהליך מתמשך של פינוי הקהילות הבדואיות ממקום מגוריהן. משנות ה-50 המוקדמות ועד שנת 1966, ריכזה מדינת ישראל את הבדואים בנגב באזור סגור שנקרא הסִיָאג׳ (سياج), תחת ממשל צבאי. בתקופה זו כפרים שלמים נעקרו על ידי המדינה ממקום מושבם בנגב המערבי והצפוני אל תוך אזור הסִיָאג׳.

חוק התכנון והבנייה שנחקק בשנת 1965, קבע כי מרבית אדמות הסִיָאג׳ הן אדמות חקלאיות, ובכך הובטח שכל בניית בית תיחשב בלתי חוקית, כולל בתים שכבר ניצבו בשטח. כך, במחי החלטה פוליטית אחת, הפכה מדינת ישראל את כל האוכלוסייה הבדואית לקבוצה של "מפרי חוק", בעוד שה"חטא" היחיד של הקהילה הבדואית היה מימוש הזכות הבסיסית לדיור. בנוסף לכך, מסרבת מדינת ישראל להכיר בבעלות של בדואים על הקרקעות ואינה מכירה בחוק הבדואי המסורתי או בכל הוכחה אחרת לבעלות בדואית על קרקעות בנגב.

כיום חיים כ-250,000 בדואים באזור הנגב בשלוש צורות יישוב: כ-35 כפרים בלתי-מוכרים, שבע עיירות מתוכננות שהוקמו על ידי המדינה וב-11 כפרים שהוכרו על ידי המדינה לפני כ- 20 שנה. בעוד שתהליך העיור על ידי המדינה הצליח במידה מסוימת, כשיותר ממחצית האוכלוסייה הבדואית מתגוררת כיום בעיירות המתוכננות, עדיין חיים עשרות אלפי אזרחים בדואים בכפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה.

הכפרים הבלתי-מוכרים | הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב הם כ-35 כפרים שמדינת ישראל אינה מכירה בהם, ומתייחסת אליהם כ"פזורה" או "כפרים לא חוקיים". בין הכפרים הללו ישנם כפרים היסטוריים, כפרים שקיימים במקומם עוד קודם להקמת מדינת ישראל, וכפרים שנעקרו על ידי המדינה ממקום מושבם במהלך שנות ה-50 אל תוך אזור הסִיָאג׳. המדינה אינה מכירה באף אחד מן היישובים הללו, לא בכפרים ההיסטוריים ולא באלה שנעקרו על ידה.

תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים זוכים למעט מאוד שירותים מן המדינה וברוב המקרים אינם מקבלים שירותים כלל. ברוב הכפרים אין בתי ספר, גני ילדים או מרפאות, תשתיות חשמל, חיבור למים זורמים, כבישים סלולים, סילוק ביוב או פינוי אשפה. לכפרים הבלתי-מוכרים אין ייצוג בגופי הממשל המקומיים ותושביהם כמעט אינם יכולים להשתתף בבחירות המוניציפאליות. התוצאה היא שהאוכלוסיות בכפרים אלה נידונות לחיי מצוקה ועוני ללא יכולת לממש את זכויותיהן האזרחיות, הפוליטיות והחברתיות.

לאורך השנים, השתמשה מדינת ישראל במגוון אמצעים על מנת להעתיק את תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים אל העיירות המתוכננות. בין היתר, על ידי הקמת רשויות ממשלתיות מיוחדות לצורך זה, כמו למשל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, יחידת יואב ועוד. מדיניות התכנון הישראלית הבטיחה לאורך השנים שהכפרים יוותרו בלתי-מוכרים ויהיו נתונים למדיניות של הריסת בתים, ענישה ומניעת תשתיות ושירותים. בעוד שמדיניות זו הצליחה במידה מסוימת, מרבית הכפרים הבלתי-מוכרים עדיין ניצבים במקומם.

תמונה: אַמַל אַבּוּ אַלְ-קִיעָאן, עַתִיר

העיירות המתוכננות | בסוף שנות ה-50 החלה המדינה לתכנן את תהליך העיור של הקהילה הבדואית בנגב. באמצעות ריכוז הבדואים באזורים עירוניים צפופים ותחומים ניסתה המדינה להגביר את שליטתה על הקהילה, למנוע את צמיחתם של הכפרים הבלתי-מוכרים ולחסוך בהוצאות על עלות תשתיות והקמת ישובים. בשנת 1966, עם סיום הממשל הצבאי, תהליך העיור יצא אל הדרך. המדינה הקימה שבע עיירות בדואיות, רובן בתוך אזור הסִיָאג׳, כשהיא מבטיחה לתושבים שירותים מודרניים בתמורה להתיישבות מאורגנת בחלקות עירוניות. העיירה הראשונה, תַל אַס-סַבַּעּ (תל שבע), הוקמה בשנת 1969, ועד שנות ה-90 הוקמו שש עיירות נוספות. כל שבע העיירות הבדואיות מאופיינות בקיפוח מצד השלטונות, אבטלה גבוהה, פשע, מתחים חברתיים ומחסור בשירותים. עד אמצע שנות ה-90 התרכזה המדיניות הישראלית כלפי הקהילה הבדואית במאמץ לרכז את כל האוכלוסייה בשבע העיירות הללו. תהליך זה נעשה ללא התחשבות באורח החיים הבדואי המסורתי המבוסס על חקלאות וחיים בקהילות כפריות.

תמונה: צוות הפורום, רהט. 

הכפרים המוכרים | משנת 1999 החליטה מדינת ישראל ,בהחלטות ממשלה שונות, להכיר ב-11 כפרים בלתי מוכרים בנגב. החלטות אלה היוו לכאורה שינוי משמעותי מהמדיניות הקודמת ולפיה האופציה היחידה להתיישבות הבדואים היתה עיור כפוי. אולם, 20 שנה מאוחר יותר,  לא קיים הבדל משמעותי בין הכפרים שהוכרו לאלה שנותרו בלתי-מוכרים. ברוב הכפרים שהוכרו אין תכנון מפורט כך שהתושבים לא יכולים לקבל היתרי בנייה, מדיניות הריסת הבתים נמשכת ותשתיות מים, חשמל, סילוק ביוב וכבישים עדיין אינן בנמצא.

תמונה: מיכל רותם, אֻםּ בַּטִין

מדיניות הריסת מבנים ומשבר הדיור | המדיניות המרכזית של מדינת ישראל כלפי הקהילה הבדואית בנגב היא מדיניות מתמשכת של הריסת מבנים. בתוך גבולות הקו הירוק, אמצעי זה של הריסת בתים ומבנים ננקט בעיקר נגד האוכלוסייה הבדואית בנגב. למרות שהכפרים קיימים מזה שנים רבות, מרבית הבתים בכפרים הבלתי-מוכרים הוכרזו בשנת 1965 באופן רטרואקטיבי כבלתי חוקיים. מאז, התושבים אינם יכולים לבנות באופן חוקי או לתקן את בתיהם, ואלה הבוחרים לעשות זאת מסתכנים בהריסת בתיהם ובהפיכתם למחוסרי בית. שבע העיירות שתוכננו על ידי המדינה אינן מסוגלות לתת מענה לגידול הטבעי שלהן עצמן, לא כל שכן לענות על צרכי האוכלוסייה הבדואית כולה. ההכרה ב-11 הכפרים גם כן לא הצליחה להביא פתרון למשבר הדיור של הקהילה.

מדיניות הריסת הבתים מיושמת לא רק בכפרים הבלתי-מוכרים אלא גם בעיירות המתוכננות ובכפרים המוכרים. למרות משבר הדיור ניכרת בשנים האחרונות עלייה דרסטית במספר הריסות הבתים באזור הנגב. במקום לפתור את משבר הדיור של הקהילה הבדואית בנגב, הרשויות רק מרחיבות ומעצימות אותו עם אלפי מבנים ומאות בתים שנהרסים מידי שנה.

תמונה: איב טנדלר, אַל-עַרָאגִיב

בעלות על קרקע | הפסיקה של בית המשפט העליון (פסק דין אל-עוקבי, מאי 2015) בנושא בעלות על קרקע בנגב, מונעת כמעט לחלוטין את הסיכוי של אזרחים בדואים להוכיח את בעלותם על קרקעות באזור. בעוד שבשנות ה-70 התירה המדינה לבדואים לתבוע בעלות על קרקעותיהם וזמן קצר לאחר מכן החליטה להקפיא את התהליך, בשנות ה-2000 החלה פרקליטות להגיש תביעות נוגדות לבעלות של המדינה על אותן קרקעות. עד היום ניצחה המדינה בכל התביעות הנוגדות שהוכרעו והקרקעות נרשמו על שמה.

למרות שהבדואים חיים על קרקעות אלה ומעבדים אותן במשך מאות שנים, מדינת ישראל אינה מכירה בבעלותם על קרקעות בנגב. הרגע היחיד בו מכירה המדינה בבעלות זו היא כאשר אזרח בדואי מחליט לוותר על הקרקע שלו, אז מעניקה לו המדינה פיצוי שאינו עונה על רצונותיו ורושמת את הקרקע כאדמת מדינה.

בפסק דין אל-עוקבי קבעה השופטת מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון: "אציע לחברי לדחות את טענות המערערים בכל הנוגע לזכויות שרכשו בחלקות וזאת בין מכוח הדין הבדואי המסורתי, בין על פי חקיקת הקרקעות העות'מאנית והמנדטורית, או על פי דיני היושר, הדין הבינלאומי וחוקי היסוד […] נוכח מסקנות אלה אין המערערים זכאים על פי חוק הרכישה לפיצוי או לקרקע חלופית בגין הפקעת החלקות כאמור" (ע״א 4220/12, סעיף 83).

תמונה: נוּרָא אַ-סַּֿעָ'יְרַה, רַחַ׳מָה

סיכום | הקהילה הערבית בדואית בנגב היא אוכלוסיה ילידית לאזור. עם זאת, מדינת ישראל אינה מכירה בערבים הבדואים בנגב כילידים. למרות שהבדואים מהווים כ-34% מאוכלוסיית הנגב, יישוביה עדיין סובלים מהזנה וקיפוח על ידי השלטונות בכל רמות החיים. במקום להכיר בקהילה הערבית בדואית כאוכלוסייה ילידית ולאפשר לה לממש את אורח חייה המסורתי בכפריה, מדינת ישראל ממשיכה במאבקה נגד הקהילה הבדואית ופוגעת בזכויותיה האזרחיות, חברתיות, כלכליות ותרבותיות.