המדינה החלה ביישום תוכנית פראוור– מעל 1200 בתים של בדואים תושבי הנגב נהרסו מאז אישור התוכנית בממשלה.
בכל שבוע נהרסים בממוצע כ-15 בתים של אזרחים ערבים בדואים בנגב. כחצי מההריסות מבוצעות על ידי התושבים עצמם. האם מדובר באכיפת חוק או במדיניות מפלה?
דוח חדש של פורום דו קיום בנגב חושף כי בתקופה שבין ינואר 2012 ליולי 2013, נהרסו בנגב 1261 בתי מגורים ומבנים השייכים לתושבים ערבים בדואים. הריסת הבתים היא נדבך במדיניות רחבה, שמטרתה להביא את בעלי האדמות לוותר על תביעות הבעלות שלהם ולהעתיק את מגוריהם לעיירות ולכפרים המוכרים.
במסגרת המדיניות שמיושמת בשנים האחרונות עושה המדינה מאמצים להרוס כל מבנה חדש שנבנה בכפרים הבלתי מוכרים, ובכך למנוע התפתחות של הקהילה ביישובים אלה. בין השאר נהרסה בשנה האחרונה שכונת מגורים שלמה בכפר הבלתי מוכר עתיר, ותושביה פונו לעיירה הסמוכה חורה.
בנוסף, מדיניות ההריסות מיושמת לא רק כלפי תושבים שבנו מבנים חדשים, כי אם גם כלפי מי שביצעו תיקונים קלים במבנים קיימים. כך היו מקרים בהם בית נהרס בשל תיקון תריס, החלפת דלת או תיקון של דליפה בגג המבנה. כך, ניצבים עתה עשרות תושבים, שמתקנים את הנזקים שגרמה הסופה שהתרחשה בדצמבר לבתיהם, בפני סכנה מוחשית שיקבלו צוו הריסה על המבנה כולו.
מעבר לכך, הריסות מתבצעות לא רק ביישובים הבלתי מוכרים, אלא גם לגבי מבנים חדשים שנבנים ביישובים המוכרים, בהם תוכניות הפיתוח של היישוב מעוכבות במשך שנים ולא ניתנים היתרי בניה.
אחד הנתונים המעניינים והמפתיעים בדו"ח הוא כי 620 מההריסות (כמחצית) בוצעו בידי התושבים בעלי הבתים עצמם. קיימות שתי סיבות להריסה העצמית: הראשונה היא רצונם של התושבים להגן על בני משפחתם ובעיקר על ילדים קטנים מהטראומות הנפשיות הנגרמות מהמפגש האגרסיבי עם כוחות ההריסה. כוחות אלה מגיעים בליווי משטרתי כבד, ומצוידים בטרקטורים ובולדוזרים. לא אחת הם מתייחסים אל בני הבית בזלזול ומשפילים אותם, ובנוסף לכך, פעמים רבות הם הורסים את הבית על כל תכולתו, ואף ציוד הנמצא מחוץ לו כגון פאנלים סולריים יקרים שנועדו לספק חשמל.
בתמונה: בית שנהרס בכפר סעווה בתאריך 30.1.2014. בחלק מהמקרים מוטלות עלויות ההריסה על בעלי הבית.
סיבה נוספת להריסה העצמית, היא רצון לחסוך במשאבים ובעלויות. במקרים רבים, מנהל מקרקעי ישראל פונה לבית המשפט ותובע את בני המשפחה בעבור הוצאות ההריסה. העלות המשוערת של כוח האדם והמכשור המשתתפים בהריסה מגיעים לסכומים גבוהים במיוחד. על מנת להימנע מהליך הארוך, המתיש המאיים והיקר, מעדיפים רבים מהתושבים, אליהם מופנה צו הריסה, להרוס את ביתם בעצמם.
חיה נח, מנכ"ל פורום דו קיום בנגב, אומרת עם פרסום הדו"ח כי "היקף ההריסות בנגב מזעזע בכל פעם מחדש ומעיד על מדיניות אלימה, כוחנית וכושלת כלפי הבדואים בנגב. הריסות הבתים מותירות צלקות עמוקות בקרב ילדים ומבוגרים, ומרוששות כלכלית את המשפחות. בכך הן מחזקות את הניכור ההולך וגובר בין הערבים הבדואים בנגב לבין המדינה, ואת ההדרה שלהם לשולי החברה. אנו קוראים לשינוי דרמטי במדיניות באופן שיאפשר את מימוש הזכות לדיור ולקיום בכבוד גם לערבים הבדואים תושבי הכפרים בנגב. מדיניות זו חייבת להתבסס על הכרה בכפרים הבלתי מוכרים".