הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב הם יישובים שמדינת ישראל לא מכירה בהם, והשלטונות מתייחסים אליהם כ"פזורה" ולעיתים ככפרים "לא חוקיים". בין הכפרים הללו כפרים שנותרו במקומם אף שנוסדו עוד קודם להקמת המדינה בשנת 1948, ומכונים כפרים היסטוריים, וכפרים שנהרסו ושתושביהם צוו על ידי השלטונות לעבור במהלך שנות ה-50, אל המקום בו הם נמצאים כיום (עקורי פנים).

במהלך שנות ה-50 החלו פעולות המדינה לריכוזם של הערבים הבדואים בנגב באזור הסייג, בין באר שבע, ערד ודימונה. על הבדואים הוטל ממשל צבאי. רבות מהקרקעות בנגב הוכרזו אדמות מדינה, ובשנת 1965, עם חקיקת חוק תכנון ובניה, הוכרזו רבות מקרקעות הנגב כקרקעות חקלאיות ועל כן כל הבתים והמבנים בקרקעות אלו בכלל ובכפרים הבלתי מוכרים במיוחד כ"בנייה לא חוקית".

בפועל, המדינה לא מכירה בכפרים ההיסטוריים או באלו שאליהם הועברה האוכלוסיה במהלך שנות ה-50. תושבי ותושבות הכפרים הללו מתגוררים בכפרים בהם השירותים הממשלתיים הם מועטים ולרוב לא ניתנים כלל, ובכל הכפרים אין כלל תשתיות. לדוגמא: רק בשישה עשר מהכפרים יש בתי ספר יסודיים ורק בעשרה יש מרפאות.